מדי פעם עולים בי זיכרונות על הימים הראשונים שלנו כאן לפני 20 שנה…אני זוכרת היטב איך הגענו להתיישב על האדמה המופלאה הזאת בשנת 2002, זוכרת את המדבר החשוף, את המפגש עם אבני הצור המקומיות והחול הלוהט זרוע הקוצים.
בסתיו 2002 כשהמדבר בשיא עונת היובש, לאחר שכל צמחיית המדבר התייבשה, גביי המים יבשים ובע"ח וצמחים כמהים לגשם ועל האדמה נותרים רק הקוצים היבשים- בדיוק אז עלינו לקרקע ונחתנו אל תוך מעטה קוצים וחול לוהט ישר על האדמה הצחיחה, אני שהייתי בהיריון עם ביתנו השנייה, בעלי גבי ובננו הבכור בן שחר שהיה אז בן שנה.
פרסנו מחצלת, הקמנו אוהל איגלו קטן ומעליו ציליה- זה היה ביתנו למשך חודשיים ללא מטבח או מים זורמים, מקלחת או שרותים. לא מפתיע אם כך שהמילה הראשונה של בן שחר הייתה קוץ! הוא היה רץ יחף במרחבי המדבר ומתיישב מוציא 10 קוצים מכל כף רגל וממשיך לרוץ באין מעצור!
זוכרת את האוהל הקטן שהקמנו ששימש לנו לבית בחודשים הראשונים ממנו אפשר היה לצפות בזריחות מדהימות במדבר….זוכרת את המדורה שחיממה אותנו ושימשה אותנו גם ככיריים וגם כתנור לבישול….המון זיכרונות של חלוציות, אמונה ומתיקות שכן למרות התנאים הקשים היתה המון שימחה והתרגשות על הזכות שניתנה לנו ליישב את הארץ.
כשאני אומרת אמונה אני בעצם מתכוונת לכך שגם אם המדבר הלוהט והצורב מתפרס מול ענייך אתה יכול לראות את הבוסתנים והכרמים שיגדלו עליו, אתה יכול לראות איך ממעמקי האדמה הצחיחה ינבטו פקעות הזעפרן, אתה מביט בדמיונך אל הצימרים במדבר…ציוץ הציפורים…פכפוך מים ואנשים צועדים ומטילים בנחת…
את עוקב המים השאלנו ממועצה אזורית רמת נגב והעומד בראשה אז שמוליק ריפמן ז"ל שהגיע ביום העלייה לקרקע וברך אותנו בהצלחה! לימים סיפר כמה העריך את המסירות שלנו וכמה ריחם עלינו כשחזר למזגן שלו והותיר אותנו במדבר הלוהט ללא רחמים.
שמוליק ריפמן ז"ל הוא ללא ספק האבא של חוות הבודדים ברמת נגב – איש החזון, הרוח וההקמה של פרוייקט חוות הבודדים על דרך היין, בזכות דרכו השועטת קדימה נאמן לאמת שלו ללא פחד ומעצורים במפרשים פתוחים ולב חם ואוהב, רק הודות לתמיכתו חוות הבודדים ברמת נגב הוקמו, יהי זיכרו ברוך!
אם תשאלו אותי אז איך מתחילים? איך מגשימים? אז אומר לכם כך: "מתחילים בראייה כוללת מלמעלה" וזה בדיוק מה שעשינו טיפסנו על הנקודה הכי גבוהה בשטח בגובה 390 מ' והתשובות הגיעו, תוואי השטח של החווה הוא מישור רחב ידיים ומדורג בטרסות עתיקות וסביב למישור יש גבעות יפהפיות ובניהן ערוצי זרימה וואדיות, למעשה בזמן השיטפונות כשיורד גשם המים פוגשים בכל גרגר אדמה והחווה כולה מצטרפת אל מחול הזרימה.
בימים הראשונים במבט מלמעלה ניתן היה לראות את המישור כאילו מרושת ב"נחשי זרימה" תעלות מפותלות בהן התחתרו המים שהגיעו מהוואדיות הסמוכים, המים האלה זרמו במהירות ובחופשיות באין מי שיעצור אותם וסחפו איתם קרקע וחומר אורגני רב, כך בעצם נוצרו נחשי הזרימה שהמשיכו להתחתר ולהעמיק משנה לשנה.
אז בעצם מתחילים עם החיבור אל תוואי השטח, האדמה, כיווני הרוח, מסלול השמש..או במלים אחרות ופשוטות- ללמוד את המקום.
ככל שחקרתי והסתובבתי בשטח שלנו גיליתי הפתעות חדשות ולמדתי אינסוף דברים חדשים, זיהיתי כ- 30 טרסות נבטיות עתיקות בנות כ- 1,500 שנה, הופתעתי לגלות תעלת הטיה מושלמת של מי גשם המובילה את המים אל טרסה גבוהה מהתקופה הישראלית (כ- 3,000 שנה) ולאט לאט התחלתי להבין את גודל העוצמה החקלאית שפרחה ממש כאן באזור הר הנגב, חקלאות של גידולי קטניות, שעורה, חיטה, כרמים, ירקות והכל בעזרת מערכת מתוחכמת של טרסות ש"קצרו ואספו גשם".
כמובן שאחרי ההבנה והגילוי בחשיבות הטרסות התחלנו לשקם אותן…אבן לאבן…צעד צעד גרגר לגרגר והיום התמונה אחרת. במבט מלמעלה ניתן לראות מישור מאוזן ללא נחשי זרימה וסחף קרקע ולאורכו חוצות טרסות משוקמות שבניהן בוסתנים, עצי פרי, כרם ענבים וחלקת כרכומי זעפרן.
במבט לעתיד אשתף אתכם בכתבה הבאה על שיטה חדשה לבניית קרקע בעזרת רעיית בעלי חיים
באופן הוליסטי וידידותי לסביבה.